Monthly Archives: January 2010

אני רוצה לסיירות מאת מיקו פלד

גם אני רציתי לסיירות.  כמו בנים שמסיימים תיכון היום גם אני הייתי רץ עם משקולות ומקווה להיתקבל לסיירות.  היום אחרי 30 שנה אני רואה בנים של חברים והם עדיין רוצים להתגייס לסיירות.  המיתוס חי וקיים, כל ילד רוצה להיות גיבור, לבוא הביתה עם רובה וכומתה אדומה ולא לספר מה עושים ובמה מתאמנים כי אסור כי זה סוד.
הדימוי של לוחמי הסיירות הוא של יפי בלורית, קוראים שירים ובסופו של דבר הם המצפון של המדינה והם מצטרפים לשלום עכשיו כי להם יש זכות לדבר כי הם תרמו. אז בתור שמאלני צעיר בן 18 לא ראיתי שום ניגוד בין אמונתי בשלום שביטאה את הפן השמאלני שלי לרצון שלי להיות לוחם. לצבא שלנו הרי יש קוד מוסרי ברור ואנו ממשיכיהם של הל”ה שלא רצו לפגוע בחפים מפשע ושילמו על כך בחייהם. ומעל הכל ניתן ואפילו עדיף לשנות מבפנים

לא לגמרי הבנתי מדוע נתנו לי אלה ואמרו לי להרביץ מכות רצח, לא הבנתי למה לוחם צריך אזיקים באפוד ומדוע אסור לספר על האזיקים. גם לא ידעתי מדוע אנחנו, חיילים שאמורים להיות חוד החנית מסתובבים בגדה המערבית חמושים מכף רגל עד ראש באיזורים צפופים באוכלוסיה אזרחית שחיה את חיה בשקט ובשלווה. היתכן שאנחנו שם להתסיס ולהיתגרות? היתכן

היתרון בפרספקטיבה של 30 שנה הוא שמבינים דבר או שניים:  למשל מבינים שכשילד שגדל בחברה דמוקרטית ששולטת בעם אחר משתוקק להתקבל ולשרת את הכיבוש זהו ניצחון לכיבוש וכישלון לחברה.  מבינים גם שילד שחוזר משרות ביחידות המיוחדות, יחידות שמייחדות את עצמן בכך שהן חוד החנית, הזרוע הארוכה של משטר כיבוש אכזר, משולח רסן וחסר אחריות, ילד כזה לעולם לא ישוב להיות כפי שהיה.  או שיצדיק את זוועות הכיבוש ויהיה לאדם אלים וחסר מצפון, או שיראה את הזוועות ויבין שהן זוועות ושהוא לא לוחם נועז אלא פיון בידי משטר כובש הרודה בעם אחר, או שהניגוד בין הטוב שאמרו לו שהוא עושה לזוועות שעליו לבצע יעביר את הילד על דעתו.

הסיירות אינן אלא יחידות של מוציאים לפועל משוללי מוסר שכל תהילתם היא כזב.  הן שואבות את תהילתן מסיפורים משוללי גבורה שבהם האוייב אינו אלא פליט מחוסר הגנה הנאבק על זכויותיו . המיתוס נבנה מגיבורים שכל גדולתם היא סיפור בדוי שהומצא כדי לפאר לחימה שאין בה שום כבוד.  מיחידה 101 שבראשה עמדו מטורפים משוללי מצפון כאריאל שרון ומאיר הר-ציון, גדודי הצנחנים שגידלו את רפול, סיירת מטכל שהצמיחה את מי שהיום עומד בראש הפירמידה של מערכת הביטחון, מערכת שכל כולה נתונה לדיכוי ולהרג ואין ולא כלום עם הענקת ביטחון, הגנרל שהתמחה ברצח אנשים בעודם במיטה, אהוד ברק. השיא הוא אולי ההמצאה החולנית מכולן שמסמלת יותר מכל דבר אחר את היות הכובש הישראלי ככל כובש אחר: גם מנוול וגם מוג לב, פאר היצירה יחידות המסתערבים.

אבל בגיל 18 כבר לא ניתן להסביר לילד.  מה שלא הוסבר בגיל מוקדם לא יישמע בגיל 18, גיל שבו הטיפשות חזקה מהשכל הישר. גיל שבו אבות ואמהות עומדים נפעמים אל מול פאר היצירה מחד וקהות החושים מאידך.  בחברה בריאה מי שמתנדבים להיות שכירי חרב בידי משטר רודני, בין אם הוא משטר הארץ או משטר ארץ זרה, הם צעירים שאין להם מה להפסיד ואין להם מה להציע.  כאלה שזקוקים לדרוך על האחר כדי לחוש שהם חזקים. אבל בחברה מסוממת, חברה שמנותקת מהמציאות, חברה שבוחרת לא לדעת ולא להיתעניין מה נעשה במרתפי העינויים של המשטרה, בחברה שכזו בחורים שכאלה נחשבים לטובים ביותר.

עד שהם שבים הביתה שבורים ורצוצים, מוכים ומבועתים, שיכורים או מסוממים או פשוט אלימים.  כשברור לכולם שכל הדיבורים על “לתרום” היו כזב, שאין בפעילות של אלה שום תרומה כלשהי, לא לחברה לא לעם ולא למדינה אלא רק למשטר הכיבוש והדיכוי. שהרי תרומה לחברה כרוכה בבניין, בחינוך או ברפואה.  תרומה כרוכה במציאת פתרונות לבעיות העתיד ואין כל תרומה בהרג ובהפחדה שבהן עוסקים שכירי החרב המשרתים את היחידות המיוחדות.

אז מה נותר להורים שילדיהם גדלים בארץ שמעודדת התנדבות לסיירות?  ללמד שיש חובה לסרב.  יונתן שפירא, הוא טייס קרב בחיל האויר שהיה למנהיגי תנועת הסרבנים ואח”כ תנועת לוחמים לשלום. בתשובה לשאלה מה ההבדל בין הסירוב שלו לסירובם של חיילים לפנות מתנחלים יונתן ענה כך: דמיינו לכם חבורת בריונים שמבצעת אונס קבוצתי. לפתע קמים כמה  מהם ומסרבים להמשיך ולעומתם יש אחרים שמסרבים להפסיק.  התפיסה שגורסת שיש פה מקום להשוואה היא שקרית.  מי שמסכים לשתף פעולה עם הדיכוי והכיבוש עושה את זה על מצפונו.  מי שיתעורר ויחליט לתרום, יתרום במקומות שבהם התרומה אפשרית, ואם להיתנדב אז כמו מאות גיבורי הסרבנות, להיתנדב לעמוד בחוד החנית של הסירוב, חוד החנית של המאבק למען ערכים כחופש ושוויון זכויות לישראלים ופלסטינים, גם יחד. הזרוע הארוכה שעומדת בפני הבריונים של ברק וליברמן

ובינתיים להורים אין ברירה טובה, רק ברירות מחדל. ובני ה 18ימשיכו לרוץ וימשיכו להיתנדב עד אשר הורים יגידו: עד כאן, לא ניתן לכם יותר לשרת את הרשע, לא ניתן
לתפארת יצירתינו לדכא ולהרוג חפים מפשע.


GAZA IS STILL THE ISSUE

By Miko Peled

In the US the Palestinian national struggle is still being ignored and though it seemed the Obama administration might bring a new outlook that has not happened. Palestinian efforts to reign Israeli in through diplomacy get no attention and once again Palestinian are left with no options. As has been the case in the last 40 years, Palestinian attempts to settle the conflict through diplomacy are ignored and when violence erupts, Palestinians are labeled terrorists. The US likes to pretend that peace in Israel/Palestine is a priority and every new administration promises to bring the promised peace to the region only every to fall into the same patterns of inaction and excuses. It is as though Israel and the US are doing everything in their power to bring Palestinians, to a state of hopelessness so that violence will erupt and Israel can justify the violation of human rights in the occupied Palestinian territories.

Gaza is under siege even though it has no army, air force or navy; no tanks, planes or helicopters. Gaza has no anti aircraft or anti tank missiles, no warning systems and no refuge in which its 1.4 million civilians (including 800,000 children) can hide when the attacks by Israel commence. People wonder why the Egyptians who are fellow Arabs act as willing enforces of a siege that was put in place by Israel and the US.

Egypt is soon to face a major regime change. President Hosni Mubarak is almost eighty-two years old, has no apparent successor and had been grooming his son Gamal to succeed him. The Egyptian people do not care to see a dynasty established in their country so Mubarak needs support from the US and from Israel to make this work. Keeping Gaza under lock and key is a small price to pay to ensure the safe passage of power from father to son.

Ever since President Jimmy Carter brokered the peace agreement between Israel and Egypt, Israel has had no military rival in the region. Its military advantage has allowed it to act with impunity and is the main reason that no significant political progress has been made with the Palestinians or the Syrians. For a peace agreement with either one of these Israel would have to return to pre 1967 borders, and as long as it maintains its military advantage it will not do so.

Just recently, over one thousand delegates from over 40 countries traversed thousands of miles to converge in Cairo and commemorate the first anniversary of Israel’s December 2009 assault on Gaza. Their intention was to travel to Egyptian city of Rafah and from there to enter Gaza and participate in a solidarity march with the people of Gaza. But the Egyptian authorities would not allow it and the majority of the delegates had to remain in Cairo. The Egyptians are adamant that no one enter Gaza.

This resulted in sit ins and hunger strikes and civil disobedience of the sort with which Egyptian are not accustomed and to which they would normally respond with unrestrained violence. So far the Egyptian authorities refrained from shooting presumably because non-Egyptians are carrying out the protests, but they did engage in beat and harass the protesters. In the realm of absolute dictatorships this is hardly surprising.

The fact that such a large and committed group of activists made the effort and put forth a considerable monetary and time commitments for the purpose of demonstrating solidarity with the Palestinians is remarkable and more of the same is likely to happen. Their willingness to confront the Egyptian authorities is noteworthy. Now one may expect that Israeli culpability will be placed front and center. We can assume that when challenged seriously Israel will treat protesters as harsh if not worse than the Egyptians. Two young Americans who confronted the Israeli military during non violent protests have already paid dearly: Rachel Corey was run over and killed by an Israeli army bulldozer in Gaza and Tristan Anderson was shot point blank in face with a tear gas canister by an Israeli soldier in the West Bank, and his fate is uncertain.

Unless the US and Israel begin to move in a direction of Palestinian independence, freedom and equal rights, one may expect more popular resistance. Since Egypt is only a servant in this issue, the protests are sure to engulf Israel and soon. Meanwhile popular sentiment for the Palestinians in general and for Gaza in particular is growing and the question remains, will the US lead or be lead.


September 4 Is a Sad Day.

September 4, 1997 was a sad day.  For my family and I it will forever be a sad day, a day that brings bad tidings. It was September 4 when that phone call came from my mother telling me that there was an explosion in Jerusalem, even as I was watching the horror live on CNN.  Those words: “there was an explosion and we can’t find Smadari” will forever ring in my ears.  Hours later it was confirmed and I was on my way to Jerusalem, for the funeral.

No one warned me that I would see those words in the morning paper in Jerusalem as I arrived from the airport: “The granddaughter of peace activist, ret. General Matti Peled…”  It was still dawn.  I still don’t know what to say on this day or what to think as September 4 approaches.  That day I would cry in my sisters arms like a baby, and would feel that way over and over again, each year, even now, all these years later.

As we drove away from the grave site, Elton John’s new version of “Candle in the Wind” was playing on the radio and Nurit, my sister would never forgive herself for leaving her baby girl alone buried in the dirt. Then, for seven days and six nights, the house where I was born, and where Smadar lived ,would see so many faces. That the door of the Jerusalem apartment through which Generals and diplomats once entered and on which now a sticker reads FREE PALESTINE, was open for people who sought to find light at the end of their darkened lives.

At the time Smadari was killed Bibi Netanyahu was Prime Minister. He was asked to stay away, and spare himself the indignity of facing our family. Today Bibi is once again Prime Minister. Among those who did come to pay respects at the time was Ehud Barak.  The General, decorated soldier and now Israel’s “defense” minister – personally responsible for the death of thousands of innocent Israelis and Palestinians. At the time he was the head of the Labor party and people had hope he would be different. Today Barak is an all powerful “Defense” minister standing at the head of Israel’s unstoppable war machine – placing the full weight of the mammoth he leads so that death maintains its dominion.

Each year I try and each year I fail to somehow face this terrible day. And each year September 4  just brings more sadness. It brings more sadness because of a girl that was killed, and because so many thousands have died since from the same preventable cause – Israeli terrorism.

This terrorism is part of the discourse among Israelis and Israeli supporters; It faces you at Ben Gurion airport where Palestinians humiliated each and every day; You meet Israeli terrorism at the weekly peace marches in the West Bank, where participants are shot and arrested, and it thrives in Israeli jails where hundreds of thousands of palestinians have been tortured for decades; Israeli terrorism is unstoppable in Gaza where millions are locked up in an open air concentration camp, and where Israeli pilots drop bombs on civilians and then congratulate themselves on a job well done. And now Israeli terrorism has even reached as far as Persia, with Israeli threats to bomb Iran and terrorize its 75 million people.

If we want little girls to stop dying in this place, its time to stop Israeli terrorism. Meanwhile, September 4 will remain a day when my sweet, 13 year old niece Smadar died.


עשר שנים לסמדר

Continue reading


Follow

Get every new post delivered to your Inbox.

Join 1,211 other followers