Monthly Archives: August 2009

מותו של פתרון שתי המדינות מאת מיקו פלד

שליחו של הנשיא אובמה, הסנטור גורג מיטשל הודיע שוב שארה”ב עדייו רואה במפת הדרכים וברעיון שתי המדינות את הדרך לפטרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הגיע העת לאמר לאמריקאים שאלו הם שני רעיונות שזמנם חלף וראוי שהממשל האמריקאי יכיר בכך ויתחיל לעסוק ברצינות ברעיון של החלת דמוקרטיה חילונית על כל שטחי ישראל-פלסטין.  זהו רעיון שאישים מתונים משני המחנות דגלו בו מתחילת דרכן של התנועות הלאומיות היהודית והפלסטינית, ואשר גורמים מיליטנטים הרואים במאבק בין שני העמים מלחמת אין קץ הורידו משולחן הדיונים.  ובכן, הגיע הזמן להשיב רעיון זה לשולחן הדיונים ויפה שעה אחת קודם.

על פי רעיון המדינה החילונית-דמוקרטית כל תושבי הארץ יהנו משויון זכויות וחובות מלאים ללא הבדלי דת או לאום. כל קבוצה תוכל לחיות ע”פ דתה ושפתה ומוסדות המדינה לא יהיו מזוהים עם קבוצה ספציפית אחת אך תפקידם יהיה להגן על זכויותיו של כל אזרח ואזרח.  ישום רעיון זה יאפשר לשני העמים לחיות סוף סוף בשלום ולהפסיק את שפיכות דמים.  זהו ללא ספק רעיון שאפתני שיעורר את זעמם של ציונים רבים ויקים התנגדות נחרצת אך בהתחשב במציאות הגאוגרפית והדמוגרפית אין פתרון אחר שיש בכוחו להביא לסיום משטר האפרטהייד השורר היום בישראל-פלסטין.

כהכנה ללחץ אמריקאי ממשלת נתניהו מתבצרת בעמדות מיליטנטיות קיצוניות ללא תקדים. יחד עם זאת, גודלה של ממשלת נתניהו וחוצפתה מבטיחות ששום מידה של לחץ אמריקאי לא יביא לשנוי בעמדת ישראל בנושא הפלסטיני.  שיכורים מדם לאחר שבצעו טבח המוני בעזה, כוחות ה”בטחון” של ישראל בניצוחו של רב המרצחים, הגנרל המעותר ביותר בתולדות ישראל – אהוד ברק, ממשיכים להרוג ילדים ואנשי שלום מובהקים, ממשיכים לאסור ולענות והעיקר לא מותרים על הזכות לרדות בעם הפלסטיני.  חשוב להזכיר שגם ההרג בעזה שהיה בקנה מידה אדיר, וגם החיסול הממוקד יותר של ילדים כעביר עראמין ז”ל ואנשי שלום כבסאם אבו רחמה ז”ל וטריסטן אנדרסון שעדיין נאבק על חייו, נעשים לאור יום ומתועדים היטב. בבוא היום לא תהיה שום בעיה להביא את האחראים בצבא ובממשלה לדין על חלקם בביצוע פשעים אלה.

הנשיא קרטר טוען שהאפרטהייד איננה קיימת בישראל כי אם בשטחים שנכבשו ב 1967.  אך כאן באה המציאות ומראה לנו תמונה שונה בתחלית: כמה שלא ננסה ונתעקש, אין מדינת ישראל מדינה דמוקרטית כי אם מדינת אפרטהייד.  ממשלת ישראל שולטת בחייהם של כעשרה מיליון בני אדם החיים בין הירדן לים התיכון – חצי מהם ישראלים וחצי פלסטינים.  בעוד שתושבי הארץ היהודים נהנים מחוקים דמוקרטיים התושבים המוסלמים והנוצרים, או במילים אחרות התושבים הפלסטינים חיים תחת חוקים שונים לחלוטין.  כמיליון וחצי פלסטינים בתוך ישראל  חיים כאזרחים עם זכויות מוגבלות המופלים לרעה וכשלושה מיליון וחצי פלסטינים בגדה ובעזה הם חסרי זכויות וחסרי הגנה לחלוטין.  את הגדה המערבית לא ניתן יותר להפריד משאר שטחי הארץ ואין שום אפשרות להקים בגדה או בשום אזור אחר, ישות מדינית עצמאית נוספת. כל הלחץ ותחנונים מצד אמריקה לא יוכלו לשנות מציאות זו המחייבת את שני העמים לחיות במדינה אחת.

כל הנסיונות להביא לסיום הסכסוך בישראל-פלסטין דרך הפרדה ובידוד נכשלו ומפת הדרכים ורעיון שתי המדינות אינם אלא שני כשלונות נוספים בשרשרת ארוכה של כשלונות כאובים.  כפי שמלמד הנסיון בארצות הברית, דרום אפריקה וארצות אחרות, רק שוויון זכויות מלא המעוגן בחוק (או בחוקה) יש בכוחו להביא לשקט ולשלום בין עמים אשר להם מולדת משותפת.  רעיון הדמוקרטיה החילונות איננו פשוט וההתנגדות לישומו תהיה קשה ותדרוש הקרבה.  יהיה צורך להמרות את חוקי הכיבוש ןלהיתמודד עם אלימות של חיילים וסוכני הכיבוש האחרים הפוחדים פחד מוות ממאבק צודק בלתי אלים.  כל זה נדון כעט בפורומים אקדמיים ופוליטים רבים, ויעשה טוב הממשל האמריקאי ויעשו טוב מנהיגים מקומיים, פלסטינים וישראלים כאחד אם יצטרפו לדיון ויקחו יוזמה.


השאלות השתנו

השאלות השתנו

מאת מיקו פלד

ישנו סיפור ידוע על אלברט איינשטיין שבו נותן הפרופסור המהולל מבחן לכיתה מסויימת למרות שכבר נתן את אותו המבחן לאותה הכיתה.  כשהבחין  בכך עוזרו של איינשטיין מיהר להזהירו שאותה הכיתה כבר ניבחנה על אותו החומר.  הפרופסור חייך ואמר: זה בסדר, התשובות השתנו. כך גם אצלנו, השאלות אותן השאלות אבל התשובות השתנו.

עד לפני כעשר שנים התשובה לשאלה כיצד ניתן להביא לשלום היתה ברורה: מדינה פלסטינאית עצמאית בגדה המערבית ובעזה בשכנות למדינת ישראל. אבל היום   התשובה של שתי מדינות לשני עמים שייכת למציאות שחלפה מן העולם. כיום לאחר למעלה מ- 40 שנות כיבוש, כאשר הגדה מחולקת ומבוטרת ומשוזרת בישובים ובכבישים המיועדים ליהודים בלבד, כאשר חומת הפרדה כולאת מליוני פלסטינאים בגטאות בגדה ובעזה, וכאשר ברור לכל שאין מנהיג בישראל שיש בכוחו להביא לחלוקת ארץ ישראל – התשובה שונה.

מה היא אם כן הֿתשובה לשאלה קשה זו? כיום חיים למעלה מ – 10 מיליון בני אדם בין הים והירדן, כ 5.5 מליון יהודים וקרוב ל- 4.5 מליון פלסטינים כשמדינת ישראל, מדינת היהודים שולטת בכל.  מצב הפלסטינים נע בין חיים כאזרחים דרגה ג בתוך ישראל לבין נתינים משוללי זכויות תחת משטר צבאי בשטחים הכבושים. ברור שמציאות זו לא תוכל להמשך לנצח.  במוקדם או במאוחר תדרש ישראל לתת זכויות שוות לפלסטינאים שחיים תחת שלטונה, השאלה היא אם זה יבוא כתוצאה משפיכות דמים או כתוצאה מתהליך מדיני.

שני ספרים חשובים המצביעים על תמורות חשובות ראויים לציון כאן.  הספר הראשון שזכה לתהודה רבה וכבר נמצא ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימז הוא ספרו של נשיא ארה”ב לשעבר וידיד ישראל גימי קרטר.  ספרו של הנשיא קרטר “Palestine, Peace Not Apartheid” פתח לראשונה בארה”ב את הדלת לדיון משמעותי בנושא הטרגדיה של העם הפלסטיני.  קרטר מתאר את המציאות בה חיים הפלסטינים תחת שלטון ישראל כאפרטייד.  שנשיא אמריקאי ישתמש במונח אפרטייד כדי לתאר את שלטון ישראל בשטחים – זוהי תמורה חשובה שאין דומה לה.  ואכן, מאז יצא הספר בארה”ב הדיון בו אינו פוסק ולא נראה שיפסק בזמן הקרוב.

הספר השני הוא ספרו של ההסטוריון הישראלי אילן פפה: “The Ethnic Cleansing of Palestine”.  חשוב לתת את הדעת על שמוש במושג ethnic cleansing או  טיהור אתני כדי לתאר את הטרגדיה שעבר העם הפלסטיני בין השנים 1947-1949.  ספרו של פפה, מזעזע ככל שיהיה, מהוה הזדמנות ללמוד בפרטי פרטים על ההרס שנגרם לעם הפלסטיני בידי ישראל בתקופת מלחמת השחרור, מלחמה אשר בסיומה על חורבות פלסטין הוקמה מדינת ישראל .

מה שמסתמן מקריאת שני הספרים זה שספרו של קרטר הוא המשך של מה שמתאר אילן פפה. במילים אחרות, מדיניות מדינת ישראל לגבי הפלסטינים עכשיו מהווה המשך לטיהור האתני של 1948. ניתן אולי להתוכח על פרט זה או אחר הן בספרו של קרטר והן בספרו של פפה, אבל לא ניתן להתוכח על העובדות.  במהלך מלחמת העצמאות גורשו כ – 800,000 פלסטינים ממולדתם, עריהם וכפריהם נהרסו ולמעשה היישות הפלסטינית בפלסטין הושמדה כמעט כליל. וכיום, ממשיכה ישראל להרוס כל סממן של זהות, שלא לדבר על עצמאות פלסטינית הן בתוך ישראל והן בשטחים.

תשובה אחת לשאלה כיצד ניתן להביא לסיום הסכסוך שהיא אולי התשובה הקשה מכולן, מתבססת על כך שישראל היא למעשה מדינה שבה חיים שני העמים תחת שלטון אחד, כלומר ישראל היא מדינה דו-לאומית. מה שמתבקש זה לשנות את המסגרת הפוליטית הנוכחית המאפשרת רק לישראלים יהודים להיות אזרחים בעלי זכויות מלאות, ולהחליפה במסגרת מדינית שבה יורשו בני שני העמים להיות אזרחים שווי זכויות ויוכלו לבטא את זהותם הלאומית, הדתית והתרבותית.  במילים אחרות ישראל תהיה למדינה דמוקרטית שבה ישראלים ופלסטינים חיים בשויון זכויות מלא במולדתם ההיסטורית המשותפת, ארץ ישראל-פלסטין.

כאמור, אפשרות זו היא ללא ספק קשה ביותר. העם היהודי, לאחר 2000 שנות גלות ולאחר ששרד את השואה, קם לתחיה כמו הפיניקס האגדי וזכה להקים מדינה עצמאית.  מבחינה אנושית ומבחינה הסטורית תקומת ישראל היא בעלת חשיבות ללא תקדים.  כדי להבטיח את שלומו של עם ישראל בארץ ישראל דרושים גם חזון מדיני וגם נכונות להתפשר.  כדי להביא לסיום המצב הקשה בו נמצאת מדינת ישראל דרושה נכונות להכיר במציאות שנוצרה בין  1947 להיום: מדינת ישראל קמה על חשבון עם אחר, ואין מנוס מליצור מסגרת מדינית משותפת שבה יוכלו שני העמים לחיות בשלום.