את תחילת יוני 1967 ביליתי בעודי יושב עם אמי ואחיותיי בשירותים בקומה התחתונה של ביתנו במוצא, במורדות ירושלים. חדר השירותים שימש לנו למקלט מאחר ובבתינו החדש לא היה מקלט, ולמרות שאבי היה מאלופי צה”ל באותה תקופה, לא ידענו מה מצפה לנו. לא עלה על דעתנו שהמלחמה שזה עתה החלה תסתיים תוך ששה ימים. איש לא העלה על דעתו שצה”ל ישמיד שלושה צבאות, יהרוג למעלה מ 15,000 חיילים ערביים (במחיר מותם של 700 חיילים ישראלים), יגדיל את שטח המדינה פי שלוש ולראשונה ביותר מאלפיים שנה יגיש לעם היהודי את השליטה בכל ארץ ישראל, כולל יהלום הכתר, ירושלים העתיקה.
היום, כאז, יש המאמינים שישראל פעלה מתוך הגנה כאשר החלה בהתקפת הפתע, ב-6 ביוני 1967 מכוון שעמדה בפני סכנת מצבאות ערבים שעמדו נכונים ומוכנים להשמיד את ישראל. אך אבי ז”ל, האלוף במיל. מתי פלד היה חבר במטכ”ל 67 והוא היה מאלה שידעו שלא כך היה. במאמר שהוא פרסם ב”מעריב”, במלאת שש שנים למלחמת ששת הימים, הוא כתב: “הופתעתי לראות שנאצר החליט לעמיד את כוחותיו כל כך קרוב לכוחותינו מכוון שזה איפשר לנו לתקוף ולהשמיד אותם בכל רגע שרצינו, ולא היה איש בר דעת שלא ראה זאת”. מאוחר יותר גם האלופים אריק שרון ועזר ויצמן, שגם היו באותו מטכ”ל, הודו שלא הייתה שום סכנה למדינה.
ב-1967 בדומה להיום, שני מרכזי הכח במדינה היו המטכ”ל של צה”ל והממשלה. ב-2 ביוני 1967 שני מרכזי כח אלא נפגשו ב”בור” בתל-אביב. העוינות שבה קיבלו האלופים את ראש הממשלה דאז לוי אשכול זיכתה את המפגש בשם “מרד הגנרלים.” מתמלילי המפגש שמצאתי בארכיון צה”ל מתברר כי האלופים הבהירו לאשכול כי הצבא המצרי זקוק לשנה וחצי עד שנתיים כדי שיהיה מוכן למלחמה, ודרשו שירשה להם לפתוח בהתקפה מיד. אבי ז”ל אמר לראש הממשלה כי: “אנו יודעים שהצבא המצרי אינו מוכן למלחמה… הוא זקוק לשנה וחצי נוספות כדי להיות מוכן למלחמה. לדעתי הוא סמך על הססנות ממשלת ישראל. הוא עושה שאת מתוך בטחון שלא נעיז להכות בו… מגיע לנו לדעת מדוע סובלים אנו את החרפה הזו…אולי נקבל בהזדמנות זאת הסברים”. לאורך כל הישיבה, כבישיבות אחרות בהן דן המטכ”ל במצב, אין תזכורת לסכנה אלא אך ורק להזדמנות להכות בצבא המצרי ולהשמידו.
בסופו של דבר, לאחר ימים מספר נכנעה הממשלה ללחץ והשאר כפי שאומרים, היסטוריה. ב-10 ביוני עם דום רעם התותחים היה אלוף אחד שראה הזדמנות שליתר ההנהגה הפוליטית והצבאית לקח עשרות שנים לזהות. במאמר שפורסם במארס 1995 משחזר חיים הנגבי את ישיבת המטכ”ל הראשונה לאחר הניצחון, ישיבה שבא אמר אבי את הדברים הבאים: “לראשונה מאז קום המדינה יש לנו הזדמנות לפתור את הבעיה הפלסטינית אחת ולתמיד. לראשונה אנו פנים אל פנים ללא מדינה ערבית בינינו ויש בידינו לתת להם להקים מדינה שתחיה בשלום לצד ישראל.”
עמדתו של אבי הייתה מוכרת היטב, ובמאמר שפרסם ב”מעריב” לאחר שפרש ב-1969 הוא כתב: “מעשה זה (הקמת ישובים וסיפוח הגדה המערבית הלכה למעשה -מ.פ.) פירושו דיכוי הרצון הלאומי של ערביי פלשתינה להגיע לריבונות מדינית…אין מקום לספק שדיכוי זה של האוכלוסייה ששאיפתה לעצמאות לאומית כל כך חזקה ומוכחת, יביא בעקבותיו, בהכרח, משטר של דיכוי…במערכת יחסים כזו תושחת דמותה המוסרית של מדינת ישראל.” במשך שנות חייו הוא המשיך לטעון שהמשך השליטה בגדה המערבית ורצועת עזה יהפוך את המדינה היהודית למדינת כיבוש אכזרית (ובכך הוא צדק) ויוביל בסופו של דבר למדינה דו-לאומית (גם כאן כפי שהדברים מתפתחים מסתבר שצדק). לעומת זאת, אם יורשה לפלסטינים להקים מדינה עצמאית לצד ישראל זה “יבטיח את טובתן של שתי המדינות גם יחד.”
במשך 45 שנה השקיעו ממשלות ישראל מיליארדי דולרים כדי להפוך את כיבוש הגדה לבלתי הפיך ובכך הרסו כל סיכוי לממש את פתרון הסכסוך על בסיס שתי מדינות. ישאל בנתה ערים ומרכזי קניות, סללה כבישים והקימה תעשיה שלמה כדי להביא מתנחלים להתיישב בגדה, וביחד עם זאת הטילה משטר של טרור על תושביה הפלסטינים של הגדה. דיכוי העם הפלסטיני כולל בין השאר מניעת הספקת מים סדירה, מניעת גישה חופשית לאדמות, מעצרים של אלפי פעילים פוליטיים תוך הפרה בוטה של החוק הבינלאומי, החלת אין ספור חוקים וצווים המפלים את הפלסטינים לרעה וכמובן התקפות טרור ממשיות של צה”ל על אזרחים. ישראל משקיעה כמויות אדירות של משאבים לדיכויים ורדיפתם של הפלסטינים בארץ ומחוצה לה.
כיום שוב עומדות בפני ישראל שתי ברירות: להמשיך להתקיים כמדינה יהודית תוך כדי שליטה בעם הפלסטיני ושימוש בחוקים גזעניים ומשטר צבאי ברוטלי, או לעבור שנוי עמוק ומהותי שבו תהפוך ישראל למדינה דמוקרטית אמיתית בה חיים ישראלים ופלסטינים בשוויון זכויות מלא במולדתם המשותפת. יש לקוות, לטובתם של ישראלים ופלסטינים גם יחד שישראל תבחר בברירה השנייה.
- מיקו פלד הוא ישראלי שחי בסן דיאגו, ארה”ב, ספרו החדש: “The General’s Son, Journey of an Israeli in Palestine” יצא לאור לא מזמן בהוצאת: Just World Books
Miko Peled 