September 4 Is a Sad Day.

September 4, 1997 was a sad day.  For my family and I it will forever be a sad day, a day that brings bad tidings. It was September 4 when that phone call came from my mother telling me that there was an explosion in Jerusalem, even as I was watching the horror live on CNN.  Those words: “there was an explosion and we can’t find Smadari” will forever ring in my ears.  Hours later it was confirmed and I was on my way to Jerusalem, for the funeral.

No one warned me that I would see those words in the morning paper in Jerusalem as I arrived from the airport: “The granddaughter of peace activist, ret. General Matti Peled…”  It was still dawn.  I still don’t know what to say on this day or what to think as September 4 approaches.  That day I would cry in my sisters arms like a baby, and would feel that way over and over again, each year, even now, all these years later.

As we drove away from the grave site, Elton John’s new version of “Candle in the Wind” was playing on the radio and Nurit, my sister would never forgive herself for leaving her baby girl alone buried in the dirt. Then, for seven days and six nights, the house where I was born, and where Smadar lived ,would see so many faces. That the door of the Jerusalem apartment through which Generals and diplomats once entered and on which now a sticker reads FREE PALESTINE, was open for people who sought to find light at the end of their darkened lives.

At the time Smadari was killed Bibi Netanyahu was Prime Minister. He was asked to stay away, and spare himself the indignity of facing our family. Today Bibi is once again Prime Minister. Among those who did come to pay respects at the time was Ehud Barak.  The General, decorated soldier and now Israel’s “defense” minister – personally responsible for the death of thousands of innocent Israelis and Palestinians. At the time he was the head of the Labor party and people had hope he would be different. Today Barak is an all powerful “Defense” minister standing at the head of Israel’s unstoppable war machine – placing the full weight of the mammoth he leads so that death maintains its dominion.

Each year I try and each year I fail to somehow face this terrible day. And each year September 4  just brings more sadness. It brings more sadness because of a girl that was killed, and because so many thousands have died since from the same preventable cause – Israeli terrorism.

This terrorism is part of the discourse among Israelis and Israeli supporters; It faces you at Ben Gurion airport where Palestinians humiliated each and every day; You meet Israeli terrorism at the weekly peace marches in the West Bank, where participants are shot and arrested, and it thrives in Israeli jails where hundreds of thousands of palestinians have been tortured for decades; Israeli terrorism is unstoppable in Gaza where millions are locked up in an open air concentration camp, and where Israeli pilots drop bombs on civilians and then congratulate themselves on a job well done. And now Israeli terrorism has even reached as far as Persia, with Israeli threats to bomb Iran and terrorize its 75 million people.

If we want little girls to stop dying in this place, its time to stop Israeli terrorism. Meanwhile, September 4 will remain a day when my sweet, 13 year old niece Smadar died.


By Miko Peled

48 hours after I landed the reality of this land, a land that people like to call holy, began taking its toll on me. The movie “Boy In Stripped Pajamas” came to mind as I played with my kids in the pool of Kibbutz Zikkim, a beautiful pastoral little kibbutz or agricultural commune, is on the Mediterranean coast just a stone’s throw from Gaza to the north. The narrative in the movie describes the innocent German boy by the name of Bruno growing up across the fence from concentration camp. The German boy whose father is the commander of the camp is completely oblivious to the reality beyond the fence and is forbidden by his mother from exploring the backyard. But while Bruno’s mother naïvely believes the “farm” to be an internment camp, her husband has sworn under oath never to reveal that it is in fact an extermination camp specifically designed to help the Nazis achieve their horrific “Final Solution.” Eventually defying his mother’s rules and venturing out beyond the backyard, Bruno arrives at a barbed wire fence to find a young boy just his age emptying rubble from a wheel barrel. That boy, obviously a prisoner at the camp was wears a stripped pajama.

For israelis this narrative is a frightening one, but sadly they have plunged themselves into a reality where this narrative is being re played but with a new cast. This time Israelis are living across the fence from Gaza, but unlike the German family in the movie they are not oblivious to what goes on in the camp. For the most part Israelis are not only aware of the horrors that take place in the concentration camp near them, they see it as justified.

It’s only been about six months since my last visit here, just as Israel was preparing to launch its latest sadistic terror attack on the civilian population of Gaza, a population whose average age is 15.5, a population of innocent children. I visited Zikkim then because after all, it is the home of my in-laws, the place where my wife was born and raised.

In this chauvinistic state created by my forefathers the terror attack on Gaza is called a war. It is much easier that way for the consciences to bear. After all, fighting an enemy that possess tanks and war planes, artillery and sophisticated weapons, smart bombs and air to air missiles, along with anti aircraft and anti tank weapons is a great deal more heroic than to massacre innocent children, women and men who are defenseless, have no means of escape and no means of fighting back. But of course the reality is that the Israeli army, that sadistic military force that has made a name for itself over the last sixty years as a force to be reckoned with, is in fact no more than a shameless army of cowards lead by a junta of brutal, sadistic racists.

Instead of the patronizing call we constantly hear for a “Palestinian Gandhi” one would hope to see the emergence of international support for a Palestinian Patrick Henry. The call “Give me liberty or give me death” awakens strong emotions even today, more than 320 yeas after Patrick Henry gave the speech that crystallized perhaps more than any the American colonies call for independence from the English crown.

There has never been, not is it likely that an occupying power will ever relinquish its domination willingly. Israel is not different. Not only is Israel not likely to end its iron rule over Palestine and its people, it is placing all of its effort to make Greater Israel a permanent and irreversible reality. So while Patrick Henry’s was a call for arms, in the case of the Palestinian struggle the call should be for a more sophisticated and more effective national struggle.

There is nothing Israel likes better than a military confrontation, and the Israeli “security” forces go out of their way to blame Palestinian for initiating violence so as to justify their own brutality. But a violent struggle only helps the oppressor and it is in fact a statement of despair.

Three clear goals struggle on which the struggle would do well to focus could be as follows:

1. Granting all Palestinians full equal rights with Israelis.
2. Granting Palestinians unrestricted freedom of movement within Israel/Palestine.
3. Reigning in the Israeli forces and withdrawing them of from population centers.

Until these conditions are met, Palestinians have no reason to negotiate or cooperate with the Israeli authorities. Until they are met there needs to be a concerted effort to isolate Israel, and to initiate a struggle that defies its laws and undermines it authority. Israel profits greatly from Palestinians who are forced to apply and pay for permits and licenses; Israel profits from Palestinians who are forced to buy Israeli products. Haaretz newspaper recently reported on the huge profits that Israeli farmers and government agents make as a result of the siege imposed on Gaza. An effort can focus on the idea, also made famous during the American Revolution that there can be “no taxation without representation” calling for defiance of the Israeli authorities and boycott of Israeli products and goods.

Those who still believe in a negotiated settlement with Israel on the basis of two states should read the following lines from Patrick Henry’s famous speech: “It is natural for men to indulge in the illusions of hope. We are apt to shut our eyes against a painful truth…Are we disposed to be of the number of those who having eyes, see not, and having ears, hear not…”

In the long run, the best possible outcome for Israelis and Palestinians is a pluralistic democracy where people’s rights are protected by a constitution and the rule of law. Israelis and Palestinians, by virtue of their sharing a homeland are fellow countrymen. As such they are deserving of the same rights and share the same responsibilities. Their first responsibility is to engage in a struggle to bring an end to the apartheid regime that holds them both in a seemingly endless struggle, and to cooperate as equals for a better future.
Jerusalem, August, 2009.

Bil’in, The New Heroes of The Resistance.

I had visited Bil’in again this sumer, to participate in the weekly Friday protest.  After spending the night with a friend in Ramallah, we drove throught the beauttiful hilly roads that are typial of Palestine and arrived just in time for the march.

The people of Bil’in endure live ammunition, tear gas, arbitrary arrests, abuse of their children by Israeli forces. But their spirit is never broken. Mohammad Al Khatib was in jail when I was there, but his brother, dressed in waterproof overalls soiled by Israeli “stinky water” smiled at me and said: “It is only temporary”. With the support of the members of the Int’l Solidarity Movement, Israelis and others they go on, fighting for the peace and justice they and all of us deserve.

Here are some images from this place where giants dwell.

מותו של פתרון שתי המדינות מאת מיקו פלד

שליחו של הנשיא אובמה, הסנטור גורג מיטשל הודיע שוב שארה”ב עדייו רואה במפת הדרכים וברעיון שתי המדינות את הדרך לפטרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הגיע העת לאמר לאמריקאים שאלו הם שני רעיונות שזמנם חלף וראוי שהממשל האמריקאי יכיר בכך ויתחיל לעסוק ברצינות ברעיון של החלת דמוקרטיה חילונית על כל שטחי ישראל-פלסטין.  זהו רעיון שאישים מתונים משני המחנות דגלו בו מתחילת דרכן של התנועות הלאומיות היהודית והפלסטינית, ואשר גורמים מיליטנטים הרואים במאבק בין שני העמים מלחמת אין קץ הורידו משולחן הדיונים.  ובכן, הגיע הזמן להשיב רעיון זה לשולחן הדיונים ויפה שעה אחת קודם.

על פי רעיון המדינה החילונית-דמוקרטית כל תושבי הארץ יהנו משויון זכויות וחובות מלאים ללא הבדלי דת או לאום. כל קבוצה תוכל לחיות ע”פ דתה ושפתה ומוסדות המדינה לא יהיו מזוהים עם קבוצה ספציפית אחת אך תפקידם יהיה להגן על זכויותיו של כל אזרח ואזרח.  ישום רעיון זה יאפשר לשני העמים לחיות סוף סוף בשלום ולהפסיק את שפיכות דמים.  זהו ללא ספק רעיון שאפתני שיעורר את זעמם של ציונים רבים ויקים התנגדות נחרצת אך בהתחשב במציאות הגאוגרפית והדמוגרפית אין פתרון אחר שיש בכוחו להביא לסיום משטר האפרטהייד השורר היום בישראל-פלסטין.

כהכנה ללחץ אמריקאי ממשלת נתניהו מתבצרת בעמדות מיליטנטיות קיצוניות ללא תקדים. יחד עם זאת, גודלה של ממשלת נתניהו וחוצפתה מבטיחות ששום מידה של לחץ אמריקאי לא יביא לשנוי בעמדת ישראל בנושא הפלסטיני.  שיכורים מדם לאחר שבצעו טבח המוני בעזה, כוחות ה”בטחון” של ישראל בניצוחו של רב המרצחים, הגנרל המעותר ביותר בתולדות ישראל – אהוד ברק, ממשיכים להרוג ילדים ואנשי שלום מובהקים, ממשיכים לאסור ולענות והעיקר לא מותרים על הזכות לרדות בעם הפלסטיני.  חשוב להזכיר שגם ההרג בעזה שהיה בקנה מידה אדיר, וגם החיסול הממוקד יותר של ילדים כעביר עראמין ז”ל ואנשי שלום כבסאם אבו רחמה ז”ל וטריסטן אנדרסון שעדיין נאבק על חייו, נעשים לאור יום ומתועדים היטב. בבוא היום לא תהיה שום בעיה להביא את האחראים בצבא ובממשלה לדין על חלקם בביצוע פשעים אלה.

הנשיא קרטר טוען שהאפרטהייד איננה קיימת בישראל כי אם בשטחים שנכבשו ב 1967.  אך כאן באה המציאות ומראה לנו תמונה שונה בתחלית: כמה שלא ננסה ונתעקש, אין מדינת ישראל מדינה דמוקרטית כי אם מדינת אפרטהייד.  ממשלת ישראל שולטת בחייהם של כעשרה מיליון בני אדם החיים בין הירדן לים התיכון – חצי מהם ישראלים וחצי פלסטינים.  בעוד שתושבי הארץ היהודים נהנים מחוקים דמוקרטיים התושבים המוסלמים והנוצרים, או במילים אחרות התושבים הפלסטינים חיים תחת חוקים שונים לחלוטין.  כמיליון וחצי פלסטינים בתוך ישראל  חיים כאזרחים עם זכויות מוגבלות המופלים לרעה וכשלושה מיליון וחצי פלסטינים בגדה ובעזה הם חסרי זכויות וחסרי הגנה לחלוטין.  את הגדה המערבית לא ניתן יותר להפריד משאר שטחי הארץ ואין שום אפשרות להקים בגדה או בשום אזור אחר, ישות מדינית עצמאית נוספת. כל הלחץ ותחנונים מצד אמריקה לא יוכלו לשנות מציאות זו המחייבת את שני העמים לחיות במדינה אחת.

כל הנסיונות להביא לסיום הסכסוך בישראל-פלסטין דרך הפרדה ובידוד נכשלו ומפת הדרכים ורעיון שתי המדינות אינם אלא שני כשלונות נוספים בשרשרת ארוכה של כשלונות כאובים.  כפי שמלמד הנסיון בארצות הברית, דרום אפריקה וארצות אחרות, רק שוויון זכויות מלא המעוגן בחוק (או בחוקה) יש בכוחו להביא לשקט ולשלום בין עמים אשר להם מולדת משותפת.  רעיון הדמוקרטיה החילונות איננו פשוט וההתנגדות לישומו תהיה קשה ותדרוש הקרבה.  יהיה צורך להמרות את חוקי הכיבוש ןלהיתמודד עם אלימות של חיילים וסוכני הכיבוש האחרים הפוחדים פחד מוות ממאבק צודק בלתי אלים.  כל זה נדון כעט בפורומים אקדמיים ופוליטים רבים, ויעשה טוב הממשל האמריקאי ויעשו טוב מנהיגים מקומיים, פלסטינים וישראלים כאחד אם יצטרפו לדיון ויקחו יוזמה.

השאלות השתנו

השאלות השתנו

מאת מיקו פלד

ישנו סיפור ידוע על אלברט איינשטיין שבו נותן הפרופסור המהולל מבחן לכיתה מסויימת למרות שכבר נתן את אותו המבחן לאותה הכיתה.  כשהבחין  בכך עוזרו של איינשטיין מיהר להזהירו שאותה הכיתה כבר ניבחנה על אותו החומר.  הפרופסור חייך ואמר: זה בסדר, התשובות השתנו. כך גם אצלנו, השאלות אותן השאלות אבל התשובות השתנו.

עד לפני כעשר שנים התשובה לשאלה כיצד ניתן להביא לשלום היתה ברורה: מדינה פלסטינאית עצמאית בגדה המערבית ובעזה בשכנות למדינת ישראל. אבל היום   התשובה של שתי מדינות לשני עמים שייכת למציאות שחלפה מן העולם. כיום לאחר למעלה מ- 40 שנות כיבוש, כאשר הגדה מחולקת ומבוטרת ומשוזרת בישובים ובכבישים המיועדים ליהודים בלבד, כאשר חומת הפרדה כולאת מליוני פלסטינאים בגטאות בגדה ובעזה, וכאשר ברור לכל שאין מנהיג בישראל שיש בכוחו להביא לחלוקת ארץ ישראל – התשובה שונה.

מה היא אם כן הֿתשובה לשאלה קשה זו? כיום חיים למעלה מ – 10 מיליון בני אדם בין הים והירדן, כ 5.5 מליון יהודים וקרוב ל- 4.5 מליון פלסטינים כשמדינת ישראל, מדינת היהודים שולטת בכל.  מצב הפלסטינים נע בין חיים כאזרחים דרגה ג בתוך ישראל לבין נתינים משוללי זכויות תחת משטר צבאי בשטחים הכבושים. ברור שמציאות זו לא תוכל להמשך לנצח.  במוקדם או במאוחר תדרש ישראל לתת זכויות שוות לפלסטינאים שחיים תחת שלטונה, השאלה היא אם זה יבוא כתוצאה משפיכות דמים או כתוצאה מתהליך מדיני.

שני ספרים חשובים המצביעים על תמורות חשובות ראויים לציון כאן.  הספר הראשון שזכה לתהודה רבה וכבר נמצא ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימז הוא ספרו של נשיא ארה”ב לשעבר וידיד ישראל גימי קרטר.  ספרו של הנשיא קרטר “Palestine, Peace Not Apartheid” פתח לראשונה בארה”ב את הדלת לדיון משמעותי בנושא הטרגדיה של העם הפלסטיני.  קרטר מתאר את המציאות בה חיים הפלסטינים תחת שלטון ישראל כאפרטייד.  שנשיא אמריקאי ישתמש במונח אפרטייד כדי לתאר את שלטון ישראל בשטחים – זוהי תמורה חשובה שאין דומה לה.  ואכן, מאז יצא הספר בארה”ב הדיון בו אינו פוסק ולא נראה שיפסק בזמן הקרוב.

הספר השני הוא ספרו של ההסטוריון הישראלי אילן פפה: “The Ethnic Cleansing of Palestine”.  חשוב לתת את הדעת על שמוש במושג ethnic cleansing או  טיהור אתני כדי לתאר את הטרגדיה שעבר העם הפלסטיני בין השנים 1947-1949.  ספרו של פפה, מזעזע ככל שיהיה, מהוה הזדמנות ללמוד בפרטי פרטים על ההרס שנגרם לעם הפלסטיני בידי ישראל בתקופת מלחמת השחרור, מלחמה אשר בסיומה על חורבות פלסטין הוקמה מדינת ישראל .

מה שמסתמן מקריאת שני הספרים זה שספרו של קרטר הוא המשך של מה שמתאר אילן פפה. במילים אחרות, מדיניות מדינת ישראל לגבי הפלסטינים עכשיו מהווה המשך לטיהור האתני של 1948. ניתן אולי להתוכח על פרט זה או אחר הן בספרו של קרטר והן בספרו של פפה, אבל לא ניתן להתוכח על העובדות.  במהלך מלחמת העצמאות גורשו כ – 800,000 פלסטינים ממולדתם, עריהם וכפריהם נהרסו ולמעשה היישות הפלסטינית בפלסטין הושמדה כמעט כליל. וכיום, ממשיכה ישראל להרוס כל סממן של זהות, שלא לדבר על עצמאות פלסטינית הן בתוך ישראל והן בשטחים.

תשובה אחת לשאלה כיצד ניתן להביא לסיום הסכסוך שהיא אולי התשובה הקשה מכולן, מתבססת על כך שישראל היא למעשה מדינה שבה חיים שני העמים תחת שלטון אחד, כלומר ישראל היא מדינה דו-לאומית. מה שמתבקש זה לשנות את המסגרת הפוליטית הנוכחית המאפשרת רק לישראלים יהודים להיות אזרחים בעלי זכויות מלאות, ולהחליפה במסגרת מדינית שבה יורשו בני שני העמים להיות אזרחים שווי זכויות ויוכלו לבטא את זהותם הלאומית, הדתית והתרבותית.  במילים אחרות ישראל תהיה למדינה דמוקרטית שבה ישראלים ופלסטינים חיים בשויון זכויות מלא במולדתם ההיסטורית המשותפת, ארץ ישראל-פלסטין.

כאמור, אפשרות זו היא ללא ספק קשה ביותר. העם היהודי, לאחר 2000 שנות גלות ולאחר ששרד את השואה, קם לתחיה כמו הפיניקס האגדי וזכה להקים מדינה עצמאית.  מבחינה אנושית ומבחינה הסטורית תקומת ישראל היא בעלת חשיבות ללא תקדים.  כדי להבטיח את שלומו של עם ישראל בארץ ישראל דרושים גם חזון מדיני וגם נכונות להתפשר.  כדי להביא לסיום המצב הקשה בו נמצאת מדינת ישראל דרושה נכונות להכיר במציאות שנוצרה בין  1947 להיום: מדינת ישראל קמה על חשבון עם אחר, ואין מנוס מליצור מסגרת מדינית משותפת שבה יוכלו שני העמים לחיות בשלום.