אני רוצה לסיירות מאת מיקו פלד

גם אני רציתי לסיירות.  כמו בנים שמסיימים תיכון היום גם אני הייתי רץ עם משקולות ומקווה להיתקבל לסיירות.  היום אחרי 30 שנה אני רואה בנים של חברים והם עדיין רוצים להתגייס לסיירות.  המיתוס חי וקיים, כל ילד רוצה להיות גיבור, לבוא הביתה עם רובה וכומתה אדומה ולא לספר מה עושים ובמה מתאמנים כי אסור כי זה סוד.
הדימוי של לוחמי הסיירות הוא של יפי בלורית, קוראים שירים ובסופו של דבר הם המצפון של המדינה והם מצטרפים לשלום עכשיו כי להם יש זכות לדבר כי הם תרמו. אז בתור שמאלני צעיר בן 18 לא ראיתי שום ניגוד בין אמונתי בשלום שביטאה את הפן השמאלני שלי לרצון שלי להיות לוחם. לצבא שלנו הרי יש קוד מוסרי ברור ואנו ממשיכיהם של הל”ה שלא רצו לפגוע בחפים מפשע ושילמו על כך בחייהם. ומעל הכל ניתן ואפילו עדיף לשנות מבפנים

לא לגמרי הבנתי מדוע נתנו לי אלה ואמרו לי להרביץ מכות רצח, לא הבנתי למה לוחם צריך אזיקים באפוד ומדוע אסור לספר על האזיקים. גם לא ידעתי מדוע אנחנו, חיילים שאמורים להיות חוד החנית מסתובבים בגדה המערבית חמושים מכף רגל עד ראש באיזורים צפופים באוכלוסיה אזרחית שחיה את חיה בשקט ובשלווה. היתכן שאנחנו שם להתסיס ולהיתגרות? היתכן

היתרון בפרספקטיבה של 30 שנה הוא שמבינים דבר או שניים:  למשל מבינים שכשילד שגדל בחברה דמוקרטית ששולטת בעם אחר משתוקק להתקבל ולשרת את הכיבוש זהו ניצחון לכיבוש וכישלון לחברה.  מבינים גם שילד שחוזר משרות ביחידות המיוחדות, יחידות שמייחדות את עצמן בכך שהן חוד החנית, הזרוע הארוכה של משטר כיבוש אכזר, משולח רסן וחסר אחריות, ילד כזה לעולם לא ישוב להיות כפי שהיה.  או שיצדיק את זוועות הכיבוש ויהיה לאדם אלים וחסר מצפון, או שיראה את הזוועות ויבין שהן זוועות ושהוא לא לוחם נועז אלא פיון בידי משטר כובש הרודה בעם אחר, או שהניגוד בין הטוב שאמרו לו שהוא עושה לזוועות שעליו לבצע יעביר את הילד על דעתו.

הסיירות אינן אלא יחידות של מוציאים לפועל משוללי מוסר שכל תהילתם היא כזב.  הן שואבות את תהילתן מסיפורים משוללי גבורה שבהם האוייב אינו אלא פליט מחוסר הגנה הנאבק על זכויותיו . המיתוס נבנה מגיבורים שכל גדולתם היא סיפור בדוי שהומצא כדי לפאר לחימה שאין בה שום כבוד.  מיחידה 101 שבראשה עמדו מטורפים משוללי מצפון כאריאל שרון ומאיר הר-ציון, גדודי הצנחנים שגידלו את רפול, סיירת מטכל שהצמיחה את מי שהיום עומד בראש הפירמידה של מערכת הביטחון, מערכת שכל כולה נתונה לדיכוי ולהרג ואין ולא כלום עם הענקת ביטחון, הגנרל שהתמחה ברצח אנשים בעודם במיטה, אהוד ברק. השיא הוא אולי ההמצאה החולנית מכולן שמסמלת יותר מכל דבר אחר את היות הכובש הישראלי ככל כובש אחר: גם מנוול וגם מוג לב, פאר היצירה יחידות המסתערבים.

אבל בגיל 18 כבר לא ניתן להסביר לילד.  מה שלא הוסבר בגיל מוקדם לא יישמע בגיל 18, גיל שבו הטיפשות חזקה מהשכל הישר. גיל שבו אבות ואמהות עומדים נפעמים אל מול פאר היצירה מחד וקהות החושים מאידך.  בחברה בריאה מי שמתנדבים להיות שכירי חרב בידי משטר רודני, בין אם הוא משטר הארץ או משטר ארץ זרה, הם צעירים שאין להם מה להפסיד ואין להם מה להציע.  כאלה שזקוקים לדרוך על האחר כדי לחוש שהם חזקים. אבל בחברה מסוממת, חברה שמנותקת מהמציאות, חברה שבוחרת לא לדעת ולא להיתעניין מה נעשה במרתפי העינויים של המשטרה, בחברה שכזו בחורים שכאלה נחשבים לטובים ביותר.

עד שהם שבים הביתה שבורים ורצוצים, מוכים ומבועתים, שיכורים או מסוממים או פשוט אלימים.  כשברור לכולם שכל הדיבורים על “לתרום” היו כזב, שאין בפעילות של אלה שום תרומה כלשהי, לא לחברה לא לעם ולא למדינה אלא רק למשטר הכיבוש והדיכוי. שהרי תרומה לחברה כרוכה בבניין, בחינוך או ברפואה.  תרומה כרוכה במציאת פתרונות לבעיות העתיד ואין כל תרומה בהרג ובהפחדה שבהן עוסקים שכירי החרב המשרתים את היחידות המיוחדות.

אז מה נותר להורים שילדיהם גדלים בארץ שמעודדת התנדבות לסיירות?  ללמד שיש חובה לסרב.  יונתן שפירא, הוא טייס קרב בחיל האויר שהיה למנהיגי תנועת הסרבנים ואח”כ תנועת לוחמים לשלום. בתשובה לשאלה מה ההבדל בין הסירוב שלו לסירובם של חיילים לפנות מתנחלים יונתן ענה כך: דמיינו לכם חבורת בריונים שמבצעת אונס קבוצתי. לפתע קמים כמה  מהם ומסרבים להמשיך ולעומתם יש אחרים שמסרבים להפסיק.  התפיסה שגורסת שיש פה מקום להשוואה היא שקרית.  מי שמסכים לשתף פעולה עם הדיכוי והכיבוש עושה את זה על מצפונו.  מי שיתעורר ויחליט לתרום, יתרום במקומות שבהם התרומה אפשרית, ואם להיתנדב אז כמו מאות גיבורי הסרבנות, להיתנדב לעמוד בחוד החנית של הסירוב, חוד החנית של המאבק למען ערכים כחופש ושוויון זכויות לישראלים ופלסטינים, גם יחד. הזרוע הארוכה שעומדת בפני הבריונים של ברק וליברמן

ובינתיים להורים אין ברירה טובה, רק ברירות מחדל. ובני ה 18ימשיכו לרוץ וימשיכו להיתנדב עד אשר הורים יגידו: עד כאן, לא ניתן לכם יותר לשרת את הרשע, לא ניתן
לתפארת יצירתינו לדכא ולהרוג חפים מפשע.

Advertisements

One response to “אני רוצה לסיירות מאת מיקו פלד

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: