ששה ימים, 45 שנה מאת מיקו פלד

האלופים מתי פלד ודוד אלעזר (מימין) עם הרמטכ”ל רבין בשטח

את תחילת יוני 1967 ביליתי בעודי יושב עם אמי ואחיותיי בשירותים בקומה התחתונה של ביתנו במוצא, במורדות ירושלים. חדר השירותים שימש לנו למקלט מאחר ובבתינו החדש לא היה מקלט, ולמרות שאבי היה מאלופי צה”ל באותה תקופה, לא ידענו מה מצפה לנו. לא עלה על דעתנו שהמלחמה שזה עתה החלה תסתיים תוך ששה ימים.  איש לא העלה על דעתו שצה”ל ישמיד שלושה צבאות, יהרוג למעלה מ 15,000 חיילים ערביים (במחיר מותם של 700 חיילים ישראלים), יגדיל את שטח המדינה פי שלוש ולראשונה ביותר מאלפיים שנה יגיש לעם היהודי את השליטה בכל ארץ ישראל, כולל יהלום הכתר, ירושלים העתיקה.

היום, כאז, יש המאמינים שישראל פעלה מתוך הגנה כאשר החלה בהתקפת הפתע, ב-6 ביוני 1967 מכוון שעמדה בפני סכנת מצבאות ערבים שעמדו נכונים ומוכנים להשמיד את ישראל. אך אבי ז”ל, האלוף במיל. מתי פלד היה חבר במטכ”ל 67 והוא היה מאלה שידעו שלא כך היה. במאמר שהוא פרסם ב”מעריב”, במלאת שש שנים למלחמת ששת הימים, הוא כתב: “הופתעתי לראות שנאצר החליט לעמיד את כוחותיו כל כך קרוב לכוחותינו מכוון שזה איפשר לנו לתקוף ולהשמיד אותם בכל רגע שרצינו, ולא היה איש בר דעת שלא ראה זאת”. מאוחר יותר גם האלופים אריק שרון ועזר ויצמן, שגם היו באותו מטכ”ל, הודו שלא הייתה שום סכנה למדינה.

ב-1967 בדומה להיום, שני מרכזי הכח במדינה היו המטכ”ל של צה”ל והממשלה. ב-2 ביוני 1967 שני מרכזי כח אלא נפגשו ב”בור” בתל-אביב. העוינות שבה קיבלו האלופים את ראש הממשלה דאז לוי אשכול זיכתה את המפגש בשם “מרד הגנרלים.” מתמלילי המפגש שמצאתי בארכיון צה”ל מתברר כי האלופים הבהירו לאשכול כי הצבא המצרי זקוק לשנה וחצי עד שנתיים כדי שיהיה מוכן למלחמה, ודרשו שירשה להם לפתוח בהתקפה מיד. אבי ז”ל אמר לראש הממשלה כי: “אנו יודעים שהצבא המצרי אינו מוכן למלחמה… הוא זקוק לשנה וחצי נוספות כדי להיות מוכן למלחמה.  לדעתי הוא סמך על הססנות ממשלת ישראל. הוא עושה שאת מתוך בטחון שלא נעיז להכות בו… מגיע לנו לדעת מדוע סובלים אנו את החרפה הזו…אולי נקבל בהזדמנות זאת הסברים”. לאורך כל הישיבה, כבישיבות אחרות בהן דן המטכ”ל במצב, אין תזכורת לסכנה אלא אך ורק להזדמנות להכות בצבא המצרי ולהשמידו.

בסופו של דבר, לאחר ימים מספר נכנעה הממשלה ללחץ והשאר כפי שאומרים, היסטוריה. ב-10 ביוני עם דום רעם התותחים היה אלוף אחד שראה הזדמנות שליתר ההנהגה הפוליטית והצבאית לקח עשרות שנים לזהות. במאמר שפורסם במארס 1995 משחזר חיים הנגבי את ישיבת המטכ”ל הראשונה לאחר הניצחון, ישיבה שבא אמר אבי את הדברים הבאים: “לראשונה מאז קום המדינה יש לנו הזדמנות לפתור את הבעיה הפלסטינית אחת ולתמיד. לראשונה אנו פנים אל פנים ללא מדינה ערבית בינינו ויש בידינו לתת להם להקים מדינה שתחיה בשלום לצד ישראל.”

עמדתו של אבי הייתה מוכרת היטב, ובמאמר שפרסם ב”מעריב” לאחר שפרש ב-1969 הוא כתב: “מעשה זה (הקמת ישובים וסיפוח הגדה המערבית הלכה למעשה -מ.פ.) פירושו דיכוי הרצון הלאומי של ערביי פלשתינה להגיע לריבונות מדינית…אין מקום לספק שדיכוי זה של האוכלוסייה ששאיפתה לעצמאות לאומית כל כך חזקה ומוכחת, יביא בעקבותיו, בהכרח, משטר של דיכוי…במערכת יחסים כזו תושחת דמותה המוסרית של מדינת ישראל.” במשך שנות חייו הוא המשיך לטעון שהמשך השליטה בגדה המערבית ורצועת עזה יהפוך את המדינה היהודית למדינת כיבוש אכזרית (ובכך הוא צדק) ויוביל בסופו של דבר למדינה דו-לאומית (גם כאן כפי שהדברים מתפתחים מסתבר שצדק). לעומת זאת, אם יורשה לפלסטינים להקים מדינה עצמאית לצד ישראל זה “יבטיח את טובתן של שתי המדינות גם יחד.”

במשך 45 שנה השקיעו ממשלות ישראל מיליארדי דולרים כדי להפוך את כיבוש הגדה לבלתי הפיך ובכך הרסו כל סיכוי לממש את פתרון הסכסוך על בסיס שתי מדינות. ישאל בנתה ערים ומרכזי קניות, סללה כבישים והקימה תעשיה שלמה כדי להביא מתנחלים להתיישב בגדה, וביחד עם זאת הטילה משטר של טרור על תושביה הפלסטינים של הגדה.  דיכוי העם הפלסטיני כולל בין השאר מניעת הספקת מים סדירה, מניעת גישה חופשית לאדמות, מעצרים של אלפי פעילים פוליטיים תוך הפרה בוטה של החוק הבינלאומי, החלת אין ספור חוקים וצווים המפלים את הפלסטינים לרעה וכמובן התקפות טרור ממשיות של צה”ל על אזרחים. ישראל משקיעה כמויות אדירות של משאבים לדיכויים ורדיפתם של הפלסטינים בארץ ומחוצה לה.

כיום שוב עומדות בפני ישראל שתי ברירות: להמשיך להתקיים כמדינה יהודית תוך כדי שליטה בעם הפלסטיני ושימוש בחוקים גזעניים ומשטר צבאי ברוטלי, או לעבור שנוי עמוק ומהותי שבו תהפוך ישראל למדינה דמוקרטית אמיתית בה חיים ישראלים ופלסטינים בשוויון זכויות מלא במולדתם המשותפת. יש לקוות, לטובתם של ישראלים ופלסטינים גם יחד שישראל תבחר בברירה השנייה.

  • מיקו פלד הוא ישראלי שחי בסן דיאגו, ארה”ב, ספרו החדש: “The General’s Son, Journey of an Israeli in Palestine” יצא לאור לא מזמן בהוצאת: Just World Books

 

מה זה ציונות ליברלית? מאת מיקו פלד

לגמרי לא ברור אם הרעיון של חלוקת הארץ היה אי פעם רעיון טוב, אבל ברור שכאשר דובר ברעיון זה מיד לאחר מלחמת ששת הימים, היה סכוי ליישם אותו.  היום כאשר ציונים “ליברלים” ו”שמאלנים לאומיים” מדברים על רעיון זה כפתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני זה מראה עצוב ומעורר רחמים.
לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר השלימה מדינת ישראל את כיבוש ארץ ישראל, אישים דגולים כנחום גולדמן, ישעיהו ליבוביץ, מתי פלד, ואורי אבנרי, שיבדה לחיים ארוכים, ומנהיגים יהודים אחרים קראו להקמת מדינה פלסטינית שתכלול את הגדה המערבית ורצועת עזה. אבל יהודים בארץ ובתפוצות הוכו בהלם משיחי כתוצאה מכיבוש ארץ-ישראל. הם כאילו הופנטו מהגישה שלפתע ניתנה להם למקומות ששמם התנ”כי  הילך עליהם כקסם: שילה, חברון, בית-לחם, בית-אל וכיו”ב מקומות מהמיתולוגיה היהודית. השליטה על מקומות אלו גרמה לכך שאפילו יהודים חילוניים לגמרי החלו להאמין שיש אלוהים ושהוא לצידם.
אז נעזוב לרגע גם את העובדה שפתרון שלפיו מחצית מיושביה של הארץ מקבלים 22 אחוז ממנה והמחצית השניה זוכה להינות מכל השאר הוא פתרון שמחלתחילה היו לו סכויי הצלחה קלושים. היום כאשר הגדה המערבית מחוררת בישובים, כבישים, מרכזי קניות ובתי ספר שנבנו על אדמה פלסטינית ונועדו לשרת יהודים בלבד וכאשר חברי הממשלה מדברים בגלוי וברצינות על העברת אוכלוסיות, או ליתר דיוק העברתה של האוכלוסיה הפלסטינית שבתוך ישראל אל מחוץ לגבולות המדינה, וכאשר הדיכוי והאלימות כלפי הפלסטינים הגיעו לרמה חסרת תקדים, השאלות המתבקשות הן: מי בדיוק יאפשר לתת לפלסטינים מדינה עצמאית והיכן תוקם מדינה זו? אם עדיין יש למשהו ספק, ניתן לאמר היום באופן גלוי וחד משמעי: למדינת ישראל אין ומעולם לא היתה שום כוונה לוותר על שום חלק מארץ ישראל ושום ממשלה ציונית לא תאפשר את את הקמתה של מדינה פלסטינית על שטחי ארץ ישראל.
יהודים ליברלים בארה”ב (כדוגמת J Street) ובארץ כדוגמת מר”צ והשמאל הלאומי, עדיין טוענים שפתרון הבעיה הוא בחלוקה והפרדה בדרך של הקמת מדינה קטנה וחסרת אונים לפלסטינים שחיים בגדה ובעזה.  ציונים ליברלים בארץ כבארה”ב אכן מבקרים את ישראל על יחסה לפלסטינים, דבר שראוי להערכה ביחוד בארה”ב, מקום שבו ביקורת על ישראל הוא חילול הקודש. אבל הם לא קוראים לפעולה ממשית דוגמת סרבנות למשל או מרי ממשי, ודברי הביקורת שלהם הם דיבורים בלבד. לדבר בתנאים של היום על פתרון שתי מדינות מראה חוסר יכולת לקבל את המציאות.  מי שקורא את ההיסטוריה של הציונות בכלל ושל מדינת ישראל בפרט יבין שחלוקת הארץ זהו דבר שאין המדינה הציונית מעוניינת או מסוגלת לעשותו.
יש עדיין מי שחי באשליה שיום אחד תקום בישראל ממשלה ליברלית מתקדמת והכל יבוא על מקומו בשלום. ממשלה זו תמשיך מהמקום שבו נעצרו רבין וערפאת זכרונם לברכה, וישראל תהיה המדינה הדמוקרטית המתקדמת שכולנו היינו כל כך רוצים לראות ואשר לצידה תתקיים בשלום מדינת פלסטין. זוהי אשליה שמשותפת ליהודים ליברלים בארה”ב ובישראל. אך מה לעשות, שוב ושוב באה המציאות ותופחת לנו על הפנים ומראה לנו שציונות ושלום נוגדים אחד את השני.  אומר זאת שוב, ציונות ושלום אינם יכולים לחיות ביחד מכוון שהציונות אינה מתפשרת בענייו ארץ ישראל. ממשלות ציוניות הוכיחו זאת שוב ושוב מאז קום המדינה ואין שום הפתעה בעלייתה של הממשלת הימין הקיצונית בראשות נתניהו-ליברמן.  להיפך, ממשלת ליברמן- נתניהו היא ממשיכת דרכם של כל ממשלות ישראל כולל ממשלות בן-גוריון, גולדה, רבין שרון וכל השאר שמספרן רב מכדי לספור.
היסתכלות על המפה הפוליטית של ישראל כיום מראה לנו שאין שום אשיות פוליטית ציונית או מפלגה פוליטית ציונית שמסוגלת או מעוניינת להביא לסיום את משטר הדיכוי של ישראל על העם הפלסטיני.  אין גם שום אישיות או מפלגה ציונית שמעוניינת ברצינות לסיים את שפיכת  דמם הבלתי פוסקת של פלסטינים חפים מפשע. הציונות שעל בסיסה קמה מדינת ישראל היא תנועה רדיקלית שאיננה רוצה ואיננה מסוגלת להיתפשר בנושא של ארץ ישראל. הבעיה אם כן, איננה ליברמן או נתניהו והפתרון איננו יוסי ביילין או יוסי שריד.  הבעיה היא הבסיס שעליו קמה מדינת ישראל, ושמה של הבעיה היא הציונות.  הפתרון הוא החלפת המדינה הציונית במדינה דמוקרטית חילונית, מדינת כל אזרחיה, שדוגלת בשויון זכויות ואיננה מפלה בין אזרח לאזרח.

אהבת מולדת

אהבת מולדת מאת מיקו פלד

“הארץ, לאחר שהובטחה לרבים כל כך, לעולם לא תדע למי להיתמסר”

זוזה סאראמאגו

אהבת מולדת, ככל אהבה אחרת, יכולה להיות נעימה או כואבת, יפה או מכוערת, משמחת או מאכזבת.  אבל שלא כאהבות אחרות, זוהי אהבה שהיא נצחית ולא בת חלוף.  אני מוצא שידידי הפלסטינים בין אם נולדו בגלות ובין אם בארץ, חשים אהבה למולדתם, לפלסטין שהיא עזה וכואבת ואהבה זו קושרת אותנו בקשר שקשה לתאר אותו במילים. עם השנים למדתי שאהבה עזה זו למולדת היא המכנה המשותף החזק ואולי אף המשמעותי ביותר שיש לי עם חברי הפלסטינים.

אהבת המולדת שהוקנתה לי היא טיפוסית לחברה קולוניאליסטית כישראל: אהבה אקסקלוסיבית שכוללת רק את מה שמשרת ומחזק  את הנרטיב הלאומי. חברה קולוניאליסטית לא תראה את ערכה של אהבת הארץ במובן הרחב, הכוללני שלה אלא כמשהו יחודי שאין לכלול בו את האחר. במקרה שלנו, למרות שזו ארצם של הפלסטינים ולמרות שאהבתו ודבקותו של העם הפלסטיני בארץ מהווה תרומה אדירה לשגשוגה של הארץ, דבקות זו נתפסת כאיום.

אהבתם של הפלסטינים את הארץ מוצגת בישראל או כבלוף או כאיום קיומי אבל אף פעם לא כמכנה משותף.  אהבת מולדת ציונית אקסקלוסיבית אינה כוללת אהבה למגוון התרבויות, הדתות והשפות שקיים בארץ, אלא רואה גם בהם איום קיומי שיש לעקור אותו.  למזלנו יש עדיין בארץ סממנים של תרבויות ודתות  שנותנים מגוון למוזאיקה שמהווה את ישראל-פלסטין.  אבל כציונים אנו למדים לאהוב רק את מה שמאמת את הנרטיב הציוני השובניסטי: סיפורים על דוד המלך, המכבים והקנאים של מצדה שהם אולי חשובים אך מייצגים מעט מאוד ממה שניתן לספר על ארץ.

2000  שנה בהן התקיימו בארץ תרבויות אחרות אינן נחשבות מכוון שבשנים אלה לא שלטו בארץ יהודים.  הנצרות והאיסלאם על גווניהם השונים הותירו בארץ אתרים בעלי חשיבות ועדיין מתקיימים בארץ, אך הם אויב ויש להרוס או להיתעלם מהם מכוון שהם אינם יהודים. כך לדוגמא הרסו ועדיין הורסים מסגדים וכנסיות, כפרים וישובים שלמים והדוגמא האחרונה לשובניזם וצרות האופקים הציוני הוא הריסתו של בית קברות מוסלמי מהמאה ה 12 על מנת להקים מוזיאון סובלנות בירושלים.

מפליא שלמרות המאמצים לחסל את הסממנים הלא יהודיים של הארץ עדיין קיים בה מגוון תרבותי כה עשיר. אך אין לקחת את חוסנה של המוזאיקה התרבותית שלנו כדבר שהוא מובן מאליו.  דוגמא לשבריריותה של מוזאיקה זו היא העלמותה הכמעט מוחלט של הקהילה הנוצרית מישראל – פלסטין.  קהילה ששמתוכה צמחו מנהיגים רוחניים ופוליטיים. זו קהילה אשר בנתה אתרים מרהיבים שמקשטים עד היום את חופי הכנרת, את נצרת, את חיפה וכמובן את בית-לחם וירושלים. את תרומתן של הקהילות הנוצריות ליופיה וייחודה של הארץ לא ניתן למצות במאמר אחד.

יהיה מי שיראה בזה עוד ניצחון “לנו” לציונים, אבל ברור שכאשר חלק חשוב מהמרקם האנושי והתרבותי של הארץ הולך ונעלם זו טרגדיה ומי שאוהב את הארץ ומעריך את מגוון התרבויות והדתות שלה, לא יכול שלא לראות בזה הפסד.

נטוע בראשינו הרעיון שלפיו הארץ צריכה להיות שייכת לעם אחד.  מספיק להיסתכל מעט מסביב כדי לראות שיש ארצות אחרות, גדולות כהודו או קטנות כבלגיה כדי להבין שזהו רעיון שגוי.  ישנה אפשרות שמספר רב של עמים יהיו שותפים במדינה אחת, שיהיו גאים בשייכותם למדינה זו ושיעשו הכל למען מדינה זו אפילו שאין לאף אחד מהם חזקה בלעדית על מוסדות השלטון.  סמלי המדינה יכולים להיות משותפים לעמים שמהוים את האוכלוסיה, ההיסטוריה והתרבות המשותפות יכולות להיות מקור לגאווה לכולם וההבדלים בין העמים יכולים לתרום תרומה אדירה להיתפתחותו של דור צעיר בעל השקפת עולם דמוקרטית, פתוחה ויצירתית.  כל זה כמובן בתנאי שישנה שותפות מלאה לשני העמים בתהליך קבלת ההחלטות.

וכאן המקום לגעת בנושא הכואב והחשוב של זכות השיבה. מדינת ישראל מיבאת מאות אלפי עובדים מארצות זרות. מפועלים ועד רופאים, אלו הם אנשים שאין להם שום קשר או זיקה לארץ, לא ישקיעו בה דבר ואשר מטרתם אינה אלא להוציא את כספם ולשלחו למשפחותיהם בארצות רחוקות.  כמה שונה יהיה אם יורשה לפלסטינים לשוב לארצם, להישתקע ולהשקיע כפי שרק אנשים שנגועים באהבת מולדת מסוגלים.  אין צורך בדמיון רב כדי לראות מה תהיה התוצאה.  מספיק לראות קהילות פלסטיניות בישראל ומחוצה לה: קהילות של אנשים משכילים ומצליחים, אנשים שומרי חוק, מעורים פוליטית שתורמים לסביבתם גם במישור הכלכלי וגם במישור החברתי-פוליטי. כמה חבל שהשובניזם הציוני מעדיף לראות בתכונות חיוביות אלה איום והפלסטינים, שתרומתם תהיה אדירה מנועים מלשוב לארצם.

שתי מדינות כבר לא תיתכנה בארץ.  הציונות הראדקלית מנעה אפשרות זו וניתן להניח שהיא עשתה זאת במכוון. אך משטר הדיכוי הציוני לא יוכל להמשיך ולהחזיק חמישה מיליון פלסטינים במכלאות לנצח. צריך אם כן למצוא גורמים שיעזרו לאיחוד הפוליטי הבלתי נמנע של שני העמים. אהבתם המשותפת של ישראלים ופסלטינים לארץ היא נקודת מוצא מצויינת. היא זו שתהווה זרז לאיחוד המדיני של שני העמים. שני עמים שגאים בארצם ובזהותם, שואפים לראות את ילדיהם גדלים, לומדים ומצליחים, שני עמים הרוצים לראות כלכלה משגשגת ואשר מעוניינים לשמר את שפתם, תרבותם ודתם. שיתוף אינטרסים זה מהווה גורם שיכול לאחד ולהביא לשגשוג של המדינה המשותפת שללא ספק תקום בארץ.

כדי ליצור שותפות או אפילו לדון בשותפות יש לאפשר לשני העמים לבחור נציגים לבית מחוקקים משותף, יש לתת להם שוויון אפשרויות ומעל הכל שותפות מלאה בקבלת ההחלטות. יש ליצור שוויון זכויות וחובות מלא שאינו מפלה על בסיס של לאום או דת. צריך להיות ברור גם שכל עוד צד אחד מחזיק בשלטון, בנשק, במקורות המים ובמקורות ההכנסה לא יהיה פתרון ולא תיתכן שותפות.

אפשר לראות באהבת המולדת וברצונם של הפליטים הפלסטינים לשוב לארצם גורם שמפריד בין ישראלים לפלסטינים או אפשר לראות בהם גורם מלכד. אפשר להיתבצר בתוך פטריוטיזם שובניסטי או אפשר לראות בפלורליזם של הארץ פתח לתקווה ולעתיד משותף.  בהיתחשב בכך שמחצית אכלוסית הארץ ישראלית ומחציתה פלסטינית ושלמרות ההפרדה המלאכותית הכפויה על שני העמים הדמיון ביניהם רב מן השוני, אפשר ללכד את שני העמים ולחזק את המכנים המשותפים להם.  העתיד המשותף איננו ניתן לבחירה, הוא נתון לטוב או לרע,  כל שניתן לבחור הוא איך יראה עתיד זה.

אני רוצה לסיירות מאת מיקו פלד

גם אני רציתי לסיירות.  כמו בנים שמסיימים תיכון היום גם אני הייתי רץ עם משקולות ומקווה להיתקבל לסיירות.  היום אחרי 30 שנה אני רואה בנים של חברים והם עדיין רוצים להתגייס לסיירות.  המיתוס חי וקיים, כל ילד רוצה להיות גיבור, לבוא הביתה עם רובה וכומתה אדומה ולא לספר מה עושים ובמה מתאמנים כי אסור כי זה סוד.
הדימוי של לוחמי הסיירות הוא של יפי בלורית, קוראים שירים ובסופו של דבר הם המצפון של המדינה והם מצטרפים לשלום עכשיו כי להם יש זכות לדבר כי הם תרמו. אז בתור שמאלני צעיר בן 18 לא ראיתי שום ניגוד בין אמונתי בשלום שביטאה את הפן השמאלני שלי לרצון שלי להיות לוחם. לצבא שלנו הרי יש קוד מוסרי ברור ואנו ממשיכיהם של הל”ה שלא רצו לפגוע בחפים מפשע ושילמו על כך בחייהם. ומעל הכל ניתן ואפילו עדיף לשנות מבפנים

לא לגמרי הבנתי מדוע נתנו לי אלה ואמרו לי להרביץ מכות רצח, לא הבנתי למה לוחם צריך אזיקים באפוד ומדוע אסור לספר על האזיקים. גם לא ידעתי מדוע אנחנו, חיילים שאמורים להיות חוד החנית מסתובבים בגדה המערבית חמושים מכף רגל עד ראש באיזורים צפופים באוכלוסיה אזרחית שחיה את חיה בשקט ובשלווה. היתכן שאנחנו שם להתסיס ולהיתגרות? היתכן

היתרון בפרספקטיבה של 30 שנה הוא שמבינים דבר או שניים:  למשל מבינים שכשילד שגדל בחברה דמוקרטית ששולטת בעם אחר משתוקק להתקבל ולשרת את הכיבוש זהו ניצחון לכיבוש וכישלון לחברה.  מבינים גם שילד שחוזר משרות ביחידות המיוחדות, יחידות שמייחדות את עצמן בכך שהן חוד החנית, הזרוע הארוכה של משטר כיבוש אכזר, משולח רסן וחסר אחריות, ילד כזה לעולם לא ישוב להיות כפי שהיה.  או שיצדיק את זוועות הכיבוש ויהיה לאדם אלים וחסר מצפון, או שיראה את הזוועות ויבין שהן זוועות ושהוא לא לוחם נועז אלא פיון בידי משטר כובש הרודה בעם אחר, או שהניגוד בין הטוב שאמרו לו שהוא עושה לזוועות שעליו לבצע יעביר את הילד על דעתו.

הסיירות אינן אלא יחידות של מוציאים לפועל משוללי מוסר שכל תהילתם היא כזב.  הן שואבות את תהילתן מסיפורים משוללי גבורה שבהם האוייב אינו אלא פליט מחוסר הגנה הנאבק על זכויותיו . המיתוס נבנה מגיבורים שכל גדולתם היא סיפור בדוי שהומצא כדי לפאר לחימה שאין בה שום כבוד.  מיחידה 101 שבראשה עמדו מטורפים משוללי מצפון כאריאל שרון ומאיר הר-ציון, גדודי הצנחנים שגידלו את רפול, סיירת מטכל שהצמיחה את מי שהיום עומד בראש הפירמידה של מערכת הביטחון, מערכת שכל כולה נתונה לדיכוי ולהרג ואין ולא כלום עם הענקת ביטחון, הגנרל שהתמחה ברצח אנשים בעודם במיטה, אהוד ברק. השיא הוא אולי ההמצאה החולנית מכולן שמסמלת יותר מכל דבר אחר את היות הכובש הישראלי ככל כובש אחר: גם מנוול וגם מוג לב, פאר היצירה יחידות המסתערבים.

אבל בגיל 18 כבר לא ניתן להסביר לילד.  מה שלא הוסבר בגיל מוקדם לא יישמע בגיל 18, גיל שבו הטיפשות חזקה מהשכל הישר. גיל שבו אבות ואמהות עומדים נפעמים אל מול פאר היצירה מחד וקהות החושים מאידך.  בחברה בריאה מי שמתנדבים להיות שכירי חרב בידי משטר רודני, בין אם הוא משטר הארץ או משטר ארץ זרה, הם צעירים שאין להם מה להפסיד ואין להם מה להציע.  כאלה שזקוקים לדרוך על האחר כדי לחוש שהם חזקים. אבל בחברה מסוממת, חברה שמנותקת מהמציאות, חברה שבוחרת לא לדעת ולא להיתעניין מה נעשה במרתפי העינויים של המשטרה, בחברה שכזו בחורים שכאלה נחשבים לטובים ביותר.

עד שהם שבים הביתה שבורים ורצוצים, מוכים ומבועתים, שיכורים או מסוממים או פשוט אלימים.  כשברור לכולם שכל הדיבורים על “לתרום” היו כזב, שאין בפעילות של אלה שום תרומה כלשהי, לא לחברה לא לעם ולא למדינה אלא רק למשטר הכיבוש והדיכוי. שהרי תרומה לחברה כרוכה בבניין, בחינוך או ברפואה.  תרומה כרוכה במציאת פתרונות לבעיות העתיד ואין כל תרומה בהרג ובהפחדה שבהן עוסקים שכירי החרב המשרתים את היחידות המיוחדות.

אז מה נותר להורים שילדיהם גדלים בארץ שמעודדת התנדבות לסיירות?  ללמד שיש חובה לסרב.  יונתן שפירא, הוא טייס קרב בחיל האויר שהיה למנהיגי תנועת הסרבנים ואח”כ תנועת לוחמים לשלום. בתשובה לשאלה מה ההבדל בין הסירוב שלו לסירובם של חיילים לפנות מתנחלים יונתן ענה כך: דמיינו לכם חבורת בריונים שמבצעת אונס קבוצתי. לפתע קמים כמה  מהם ומסרבים להמשיך ולעומתם יש אחרים שמסרבים להפסיק.  התפיסה שגורסת שיש פה מקום להשוואה היא שקרית.  מי שמסכים לשתף פעולה עם הדיכוי והכיבוש עושה את זה על מצפונו.  מי שיתעורר ויחליט לתרום, יתרום במקומות שבהם התרומה אפשרית, ואם להיתנדב אז כמו מאות גיבורי הסרבנות, להיתנדב לעמוד בחוד החנית של הסירוב, חוד החנית של המאבק למען ערכים כחופש ושוויון זכויות לישראלים ופלסטינים, גם יחד. הזרוע הארוכה שעומדת בפני הבריונים של ברק וליברמן

ובינתיים להורים אין ברירה טובה, רק ברירות מחדל. ובני ה 18ימשיכו לרוץ וימשיכו להיתנדב עד אשר הורים יגידו: עד כאן, לא ניתן לכם יותר לשרת את הרשע, לא ניתן
לתפארת יצירתינו לדכא ולהרוג חפים מפשע.

מותו של פתרון שתי המדינות מאת מיקו פלד

שליחו של הנשיא אובמה, הסנטור גורג מיטשל הודיע שוב שארה”ב עדייו רואה במפת הדרכים וברעיון שתי המדינות את הדרך לפטרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הגיע העת לאמר לאמריקאים שאלו הם שני רעיונות שזמנם חלף וראוי שהממשל האמריקאי יכיר בכך ויתחיל לעסוק ברצינות ברעיון של החלת דמוקרטיה חילונית על כל שטחי ישראל-פלסטין.  זהו רעיון שאישים מתונים משני המחנות דגלו בו מתחילת דרכן של התנועות הלאומיות היהודית והפלסטינית, ואשר גורמים מיליטנטים הרואים במאבק בין שני העמים מלחמת אין קץ הורידו משולחן הדיונים.  ובכן, הגיע הזמן להשיב רעיון זה לשולחן הדיונים ויפה שעה אחת קודם.

על פי רעיון המדינה החילונית-דמוקרטית כל תושבי הארץ יהנו משויון זכויות וחובות מלאים ללא הבדלי דת או לאום. כל קבוצה תוכל לחיות ע”פ דתה ושפתה ומוסדות המדינה לא יהיו מזוהים עם קבוצה ספציפית אחת אך תפקידם יהיה להגן על זכויותיו של כל אזרח ואזרח.  ישום רעיון זה יאפשר לשני העמים לחיות סוף סוף בשלום ולהפסיק את שפיכות דמים.  זהו ללא ספק רעיון שאפתני שיעורר את זעמם של ציונים רבים ויקים התנגדות נחרצת אך בהתחשב במציאות הגאוגרפית והדמוגרפית אין פתרון אחר שיש בכוחו להביא לסיום משטר האפרטהייד השורר היום בישראל-פלסטין.

כהכנה ללחץ אמריקאי ממשלת נתניהו מתבצרת בעמדות מיליטנטיות קיצוניות ללא תקדים. יחד עם זאת, גודלה של ממשלת נתניהו וחוצפתה מבטיחות ששום מידה של לחץ אמריקאי לא יביא לשנוי בעמדת ישראל בנושא הפלסטיני.  שיכורים מדם לאחר שבצעו טבח המוני בעזה, כוחות ה”בטחון” של ישראל בניצוחו של רב המרצחים, הגנרל המעותר ביותר בתולדות ישראל – אהוד ברק, ממשיכים להרוג ילדים ואנשי שלום מובהקים, ממשיכים לאסור ולענות והעיקר לא מותרים על הזכות לרדות בעם הפלסטיני.  חשוב להזכיר שגם ההרג בעזה שהיה בקנה מידה אדיר, וגם החיסול הממוקד יותר של ילדים כעביר עראמין ז”ל ואנשי שלום כבסאם אבו רחמה ז”ל וטריסטן אנדרסון שעדיין נאבק על חייו, נעשים לאור יום ומתועדים היטב. בבוא היום לא תהיה שום בעיה להביא את האחראים בצבא ובממשלה לדין על חלקם בביצוע פשעים אלה.

הנשיא קרטר טוען שהאפרטהייד איננה קיימת בישראל כי אם בשטחים שנכבשו ב 1967.  אך כאן באה המציאות ומראה לנו תמונה שונה בתחלית: כמה שלא ננסה ונתעקש, אין מדינת ישראל מדינה דמוקרטית כי אם מדינת אפרטהייד.  ממשלת ישראל שולטת בחייהם של כעשרה מיליון בני אדם החיים בין הירדן לים התיכון – חצי מהם ישראלים וחצי פלסטינים.  בעוד שתושבי הארץ היהודים נהנים מחוקים דמוקרטיים התושבים המוסלמים והנוצרים, או במילים אחרות התושבים הפלסטינים חיים תחת חוקים שונים לחלוטין.  כמיליון וחצי פלסטינים בתוך ישראל  חיים כאזרחים עם זכויות מוגבלות המופלים לרעה וכשלושה מיליון וחצי פלסטינים בגדה ובעזה הם חסרי זכויות וחסרי הגנה לחלוטין.  את הגדה המערבית לא ניתן יותר להפריד משאר שטחי הארץ ואין שום אפשרות להקים בגדה או בשום אזור אחר, ישות מדינית עצמאית נוספת. כל הלחץ ותחנונים מצד אמריקה לא יוכלו לשנות מציאות זו המחייבת את שני העמים לחיות במדינה אחת.

כל הנסיונות להביא לסיום הסכסוך בישראל-פלסטין דרך הפרדה ובידוד נכשלו ומפת הדרכים ורעיון שתי המדינות אינם אלא שני כשלונות נוספים בשרשרת ארוכה של כשלונות כאובים.  כפי שמלמד הנסיון בארצות הברית, דרום אפריקה וארצות אחרות, רק שוויון זכויות מלא המעוגן בחוק (או בחוקה) יש בכוחו להביא לשקט ולשלום בין עמים אשר להם מולדת משותפת.  רעיון הדמוקרטיה החילונות איננו פשוט וההתנגדות לישומו תהיה קשה ותדרוש הקרבה.  יהיה צורך להמרות את חוקי הכיבוש ןלהיתמודד עם אלימות של חיילים וסוכני הכיבוש האחרים הפוחדים פחד מוות ממאבק צודק בלתי אלים.  כל זה נדון כעט בפורומים אקדמיים ופוליטים רבים, ויעשה טוב הממשל האמריקאי ויעשו טוב מנהיגים מקומיים, פלסטינים וישראלים כאחד אם יצטרפו לדיון ויקחו יוזמה.

השאלות השתנו

השאלות השתנו

מאת מיקו פלד

ישנו סיפור ידוע על אלברט איינשטיין שבו נותן הפרופסור המהולל מבחן לכיתה מסויימת למרות שכבר נתן את אותו המבחן לאותה הכיתה.  כשהבחין  בכך עוזרו של איינשטיין מיהר להזהירו שאותה הכיתה כבר ניבחנה על אותו החומר.  הפרופסור חייך ואמר: זה בסדר, התשובות השתנו. כך גם אצלנו, השאלות אותן השאלות אבל התשובות השתנו.

עד לפני כעשר שנים התשובה לשאלה כיצד ניתן להביא לשלום היתה ברורה: מדינה פלסטינאית עצמאית בגדה המערבית ובעזה בשכנות למדינת ישראל. אבל היום   התשובה של שתי מדינות לשני עמים שייכת למציאות שחלפה מן העולם. כיום לאחר למעלה מ- 40 שנות כיבוש, כאשר הגדה מחולקת ומבוטרת ומשוזרת בישובים ובכבישים המיועדים ליהודים בלבד, כאשר חומת הפרדה כולאת מליוני פלסטינאים בגטאות בגדה ובעזה, וכאשר ברור לכל שאין מנהיג בישראל שיש בכוחו להביא לחלוקת ארץ ישראל – התשובה שונה.

מה היא אם כן הֿתשובה לשאלה קשה זו? כיום חיים למעלה מ – 10 מיליון בני אדם בין הים והירדן, כ 5.5 מליון יהודים וקרוב ל- 4.5 מליון פלסטינים כשמדינת ישראל, מדינת היהודים שולטת בכל.  מצב הפלסטינים נע בין חיים כאזרחים דרגה ג בתוך ישראל לבין נתינים משוללי זכויות תחת משטר צבאי בשטחים הכבושים. ברור שמציאות זו לא תוכל להמשך לנצח.  במוקדם או במאוחר תדרש ישראל לתת זכויות שוות לפלסטינאים שחיים תחת שלטונה, השאלה היא אם זה יבוא כתוצאה משפיכות דמים או כתוצאה מתהליך מדיני.

שני ספרים חשובים המצביעים על תמורות חשובות ראויים לציון כאן.  הספר הראשון שזכה לתהודה רבה וכבר נמצא ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימז הוא ספרו של נשיא ארה”ב לשעבר וידיד ישראל גימי קרטר.  ספרו של הנשיא קרטר “Palestine, Peace Not Apartheid” פתח לראשונה בארה”ב את הדלת לדיון משמעותי בנושא הטרגדיה של העם הפלסטיני.  קרטר מתאר את המציאות בה חיים הפלסטינים תחת שלטון ישראל כאפרטייד.  שנשיא אמריקאי ישתמש במונח אפרטייד כדי לתאר את שלטון ישראל בשטחים – זוהי תמורה חשובה שאין דומה לה.  ואכן, מאז יצא הספר בארה”ב הדיון בו אינו פוסק ולא נראה שיפסק בזמן הקרוב.

הספר השני הוא ספרו של ההסטוריון הישראלי אילן פפה: “The Ethnic Cleansing of Palestine”.  חשוב לתת את הדעת על שמוש במושג ethnic cleansing או  טיהור אתני כדי לתאר את הטרגדיה שעבר העם הפלסטיני בין השנים 1947-1949.  ספרו של פפה, מזעזע ככל שיהיה, מהוה הזדמנות ללמוד בפרטי פרטים על ההרס שנגרם לעם הפלסטיני בידי ישראל בתקופת מלחמת השחרור, מלחמה אשר בסיומה על חורבות פלסטין הוקמה מדינת ישראל .

מה שמסתמן מקריאת שני הספרים זה שספרו של קרטר הוא המשך של מה שמתאר אילן פפה. במילים אחרות, מדיניות מדינת ישראל לגבי הפלסטינים עכשיו מהווה המשך לטיהור האתני של 1948. ניתן אולי להתוכח על פרט זה או אחר הן בספרו של קרטר והן בספרו של פפה, אבל לא ניתן להתוכח על העובדות.  במהלך מלחמת העצמאות גורשו כ – 800,000 פלסטינים ממולדתם, עריהם וכפריהם נהרסו ולמעשה היישות הפלסטינית בפלסטין הושמדה כמעט כליל. וכיום, ממשיכה ישראל להרוס כל סממן של זהות, שלא לדבר על עצמאות פלסטינית הן בתוך ישראל והן בשטחים.

תשובה אחת לשאלה כיצד ניתן להביא לסיום הסכסוך שהיא אולי התשובה הקשה מכולן, מתבססת על כך שישראל היא למעשה מדינה שבה חיים שני העמים תחת שלטון אחד, כלומר ישראל היא מדינה דו-לאומית. מה שמתבקש זה לשנות את המסגרת הפוליטית הנוכחית המאפשרת רק לישראלים יהודים להיות אזרחים בעלי זכויות מלאות, ולהחליפה במסגרת מדינית שבה יורשו בני שני העמים להיות אזרחים שווי זכויות ויוכלו לבטא את זהותם הלאומית, הדתית והתרבותית.  במילים אחרות ישראל תהיה למדינה דמוקרטית שבה ישראלים ופלסטינים חיים בשויון זכויות מלא במולדתם ההיסטורית המשותפת, ארץ ישראל-פלסטין.

כאמור, אפשרות זו היא ללא ספק קשה ביותר. העם היהודי, לאחר 2000 שנות גלות ולאחר ששרד את השואה, קם לתחיה כמו הפיניקס האגדי וזכה להקים מדינה עצמאית.  מבחינה אנושית ומבחינה הסטורית תקומת ישראל היא בעלת חשיבות ללא תקדים.  כדי להבטיח את שלומו של עם ישראל בארץ ישראל דרושים גם חזון מדיני וגם נכונות להתפשר.  כדי להביא לסיום המצב הקשה בו נמצאת מדינת ישראל דרושה נכונות להכיר במציאות שנוצרה בין  1947 להיום: מדינת ישראל קמה על חשבון עם אחר, ואין מנוס מליצור מסגרת מדינית משותפת שבה יוכלו שני העמים לחיות בשלום.